מחלוקת לשם שמיים לפי הירושלמי

עסקנו בעבר בנושא בעלי מחלוקת. נשאלתי על כך שאם מחלוקת זה דבר כל כך שלילי עד כדי כך שמותר לדבר לשון הרע על בעל מחלוקת, איך נסביר שחז"ל אומרים שמחלוקות בית שמאי ובית הלל הם מחלוקות לשם שמים.

התשובה היא שמחלוקות שהיא דבר רע זאת מחלוקת שבבסיסה עומדים אינטרסים אישיים. בעוד שמחלוקות תורניות תפקידם הוא להגדיל את התורה (ראו הסברו של מרן הראי"ה קוק למאמר חז"ל: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם).

מובא בשני התלמודים מדוע הלכה היא כמו בית הלל והסיבה היא שהם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. התלמוד הירושלמי (סוכה ב, ה) מוסיף שעתים כאשר הם ראו שבית שמאי צודקים הם היו חוזרים בהם. מי שמוכיח כל הזמן שהוא מחפש את האמת לא ניתן לקרוא לו גם בשעה שמתייצבת מולו דעה אחרת – בעל מחלוקת.

אולי ניתן גם להכניס כאן את מאמר הבבלי (סנהדרין כד) המתאר את הלימוד בחוץ לארץ כמקל חובלים (העיקר היא ההתנצחות) ואת הלימוד בארץ ישראל כמקל נועם – העיקר הוא לברר את הסוגייה (ובעתיד עוד נדבר על כך ב"נ).

דברנו על הודאה בטעות. אולם לענ"ד ישנם עוד שני תנאים יסודיים שבגללם מחלוקת תורנית רגילה המשתתפים בה אינם יכולים להיקרא בעלי מחלוקת. התנאי הראשון (שהוא קרוב לתנאי דלעיל) הוא לדעת לקבל ביקורת. והתנאי השני הוא לאהוב את הצד השני, ולהתפלל להצלחתו. הירושלמי במאמר מדהים (סנהדרין י, א) מספר שמשה רבנו התפלל על עדת קורח שלא יענשו בגיהינום. אם נעשה קצת אקטואליה אפשר לומר בפה מלא שישנם ציבורים בעם ישראל שאוהבים גם את מי שלא בדיוק אוהבים אותם.